סבתא שלי הייתה אישה של המדבר. הקפידה ללבוש את השמלות איתן עלתה ארצה, לדבר בשפת אימה, ולבשל על פתיליה. לא נתנה לרחובות המרוצפים לבלבל אותה.
ארבעה ימים במדבר לצידו של אבו עוואד, והמילים שאפסנתי היטב, התנערו מגרגירי החול והחזירו אותי ארבעים שנה בזמן.
לו הייתה יודעת שהציע עבורי מיליון גמלים, בטח הייתה מזדקפת בגאווה, ועל הדרך מנסה לחלץ ממנו עוד איזה גמל או שניים.
ארבעה ימים במדבר.
ימים של שקט.
של התחברות.
הליכה במרחבים פתוחים עד אינסוף, טיפוס לפסגות שם הרוח נוגעת ברוך בנימי הנשמה, גלישה אל שבילים שראו כבר הכל.
את הדרך שלנו פותח אבו עוואד, שהוא סוג של מפת סימון שבילים בואדי רם, איש קטן חייכן ועניו, שחי את המדבר. האדמה האדומה מכירה את פסיעותיו המרחפות והוא אותה ואת עוצמתה.
ירח של סוף חשוון האיר את הלילות, תה מתוק מתוק חימם את הלב ולהשלים את האווירה העל זמנית הזו, מפעם לפעם חצה כוכב את קו הרקיע.