אמא שלי הלכה לי לאיבוד.
כשניסיתי להבין איך קרה, ענתה במבוכה מחויכת, ירדתי בתחנה הלא נכונה.
הסברתי לה שתל אביב כולה היא תחנה לא נכונה אחת גדולה.
הבטחתי למצוא אותה.
וזה לא היה פשוט כשנקודת הציון הטלפונית שקיבלתי הייתה, אני ליד רמזור, ובדיוק עכשיו עברה פה משאית.
אז נזכרתי, שכשהייתי אני באיבוד, היא עלתה על אוטובוס באמצע הלילה, צעדה קילומטרים ברגל, ניווטה אינטואיטיבית, דרך תימהוניים שפגשה על הדרך, ומצאה. אותי.
והבנתי, שהאנשים שלך, הם תמיד ימצאו אותך, כי הם מכירים את המפות שמצוירות לך בלב ויודעים לקרוא אותן.
בתושייה של לוחמת בגיל (בו) העמידה, מאותגרת, הצליחה לתאר לי שהיא נמצאת מול הים ברחוב הרצל סמואל (אין טעות, זה פשוט שלפעמים נעים לה לחשוב שכולם חשובים באותה הכמות)
והוסיפה במבטא הצרפתי שהיא מגייסת בזמנים שמתכתבים עם ארץ ילדותה הנכבשת, שמולה היא רואה את ה דגל, רוז’ אה בלו…
אתה רואה?! אמרה לפקח העיריה בגאווה כשנמצאה, אמרתי לך שבאים לאסוף אותי.