למה את לא יכולה להיות כמו כל האימהות, שאל אותי פעם בני הצעיר, כשסיפרתי לו שהחלטתי ללמוד לרכוב על סוסים.
נראה לי שהעובדה שלבשתי באותו הזמן מכנסים ורודים בגזרת ברבי הגבירה את אלמנט המבוכה.
אז הושבתי אותו לראות איתי את Brave של פיקסאר, והוא הבין.
שיש אימהות שגזורות מסרט שחור לבן בצבעי פסטל, נניח סטייל הפוסטר של זו שעושה שריר ביד ימין שתלוי אצלן במטבח, ויש אחרות שעושות שטויות.
שנים ניסיתי לעבוד על פוזה של מאורגנת על עצמי בשיער אסוף (טוב אם לדייק אז קצוץ) במטפחת מנוקדת, הצלחה לא נרשמה פה.
וככה בלי להרגיש, צמח תלתל אחד ועוד אחד ובאומץ שחררו ממני את הצורך להיות אסופה, והזכירו לי.
כמה מרענן זה לתת לגלידה לטפטף על הרווח שבין החולצה לביני,
כמה מענג זה לתת לטחינה להימרח בקצה השפתיים אחרי ביס שגדול ממני בכמה מידות,
כמה פשוט זה להכניס רגל לתוך השלולית (או לתוך צלחת מים שהונחה לרווחת חתולי הרחוב…) במקום לדלג מעליה.
כמה מצחיק זה לעשות שטויות.
וכמה נעים לי להיות אני.