סיני

כשכל האבאים היו קמים בבוקר, שותים תה עם ביסקוויט על מפת ניילון פרחונית, וממשיכים לתחנת האוטובוס הקרובה לעוד יום עבודה, אבא שלי היה בצבא. נוכח נפקד.

היו ימים שדמותו הייתה מתערפלת. ובכאלה, הייתי נאחזת בריח המדים המאובקים ותחושת חספוס זיפי הלחיים הלא מגולחות. 

וידעתי, ששווה לי לאהוב את הגעגוע, כי תיכף יגיע החופש הגדול, ויחד איתו ייכנס לשכונה טנדר צבאי עם ברזנט לא מהודק. והוא יעמיס אותנו על הספסלים המתקפלים שלו, בדרך אל האנגר של ההרקולס. 

סתורת שיער מהרוח הפראית שפרקה לי את הצמה, קופצת מהטנדר והגוף שלי רץ אל שביל החיילים שלפני, ברגליים קטנות וזריזות מגיעה עד לקצה הרמפה העצומה ונעצרת. משפילה מבט ורואה נעליים צבאיות צועדות ומטפסות בנחישות.

בעודי שולחת ידיים קדימה לתמוך בחשש, הגוף שלי מתרומם ועולה באוויר, זוג ידיים חסונות אוחזות במותניי ומרימות אותי אל בטן ההרקולס, בדרך לסיני.

כמעט חמישים שנה אחרי, עוברת דרך חותמות ואישורים, אל המקום בו הנשמה מתרוממת אל בטן המדבר.

הנשימה נפתחת אל החיים, והגוף בוטח ברוח.

סיני, פברואר 2022.