כשמעגל של החיים סוגר עליך, כל שעליך לעשות הוא למצוא סדק אחד קטן ממנו אתה יכול לפרוץ, לצאת מהלופ ולחבור לחדש, מתאים יותר.
במבחן השייכות לצ’כונה בה גדלתי, היה חייב להיות מסומן וי באחת מהרובריקות הבאות:
- מוזיקה מזרחית הארד קור פול ווליום
- לוק של צדיקים ביום כיפור
- בעלות על באסטה בשוק, ואם אין לך אחת כזו, כדאי שתחבור לאלה שכן.
אז הלכתי על אריק איינשטיין. וזה עבד.
וככה לייתר ביטחון הייתי עוברת על מדרכת האספלט המבוקעת, בנעלי פלדיום ובגדי חאקי של התנועה, מרגישה את הריספקט של איציק חבקוק ואבי שמעייה שהקפידו לשבת על הברזלים ברגליים מפוסקות, כאשר על כל ברך נשען מרפק, וסיגריה דולקת בין האצבעות- מאסט, מלווים אותי במבטים של וואלה זותי…! כאילו בוגרת הרווארד חלפה פה הרגע. ידעתי שמצאתי את הסדק.
מסתובבת בסמטאות ג’סר א זרקא, בכל פינת רחוב מציץ ילד בעיניים מלאות תקווה וחלום, מבקש… סֻרָה, סֻרָה. כאשר המבוגר שלצידו יודע שהרחוב הוא ללא מוצא. הוא כבר מבין שהדגים שנמשים מהים הסגור הם האופק היחיד שמשאיר מקום לחבק את התקווה בחלום.
ואז הגיע עאבד, בחור צעיר שלא איבד את זה עדיין, ובמבט זורח סיפר שהוא מנסה לארגן פעילות לילדי הכפר ומאוד חשוב לו שייקחו בה חלק דוברי עברית. מיד שלחתי רגל לסף הדלת, לשמור שלא תיסגר.