השבוע סיימתי בפעם המי יודע כמה, קורס נהיגה מונעת.
מרגיש לי קצת אישי לבחון את היכולת שלי לטפס על מדרגות בית-ספר תיכון בלי להתגלץ’ חזרה על המעקה, לקרוא משפטי השראה לאורך המסדרון בלי לרצות לרסס עליהם ציטוט של מארלי. אז גררתי רגליים בכניסה לכיתה בלי לזרוק את המסטיק לפח, ודחפתי את הכיסא אחורה עם הרגליים, שיחרוק טוב טוב, בשביל אקט המחאה.
משהו בסיסטם לא עובד. את זה אפשר להבין מהפקקים בין וינגייט להרצליה, ומהעובדה שהנוכחות החזרתית שלי בקורס היא ככל הנראה בלתי נמנעת.
שוקלת להציע רעיון להתייעלות, קורס חשיבה מונעת. אז אולי הייתי עולה על דרכים יצירתיות יותר לגייס נהג צמוד. מבטיחה לא להשאיר סימני אצבעות רגליים על השימשה הקדמית ולא לשאול איך מגיעים. גם אם נלך לאיבוד, עושה פרצוף של סומכת.
מועמד ראשון כבר יש. יוסוף! חבר לספסל הלימודים. מבט של עזוב אותי באמש’ך, גופית ריב צמודה, ישיבה שפופה ובוטחת במכנסי עבודה של קיבוצניקים. ולא, זה לא הלוק שהכניס אותו לרשימה של אחד שעונה על הגדרות התפקיד, אלא הנוק-אווט שנתן לאוחיון בתשובה לשאלה שדי הלחיצה אותי יש לומר: לאיזו מכונית זכות קדימה, לכחולה לאדומה או לאפורה…?!
ס’תכל עליו בפריז של שניונת לריכוז מירבי, וענה תוך כדי שמחליק את ישבנו אל קצה הכיסא והטיית ראש הצידה בנונשלנטיות, האדומה!
מיד זיהיתי פה פוטנציאל.
אפילו אוחיון התפעל מהפיענוח הזריז של הלוסטרציה למרות הדיספורמציה (איך שאומרים, לא נגעתי!).
אז יאללה, הלכתי לנסח מודעת דרושים. והמודעה אגב, מיועדת לגברים ללא עבר פלילי (ויש מצב שיוסוף נופל על זה) ולנשים שיודעות לעשות שפכטל.