בשיער דליל ואפרורי מדרכי אבק, קלוע לשתי צמות אסופות במטפחת ראש, הייתה שולחת ידיים גדולות אל הסל, ובהנפה מיומנת מניחה אותו על ראשה,
זה היה סימן.
שתיכף תשתמש במילה היחידה שידעה בעברית, ובמבטא לא מקומי, תגיד לי, בואי.
הייתי מושיטה יד קטנה ובוטחת אל קצה שמלתה, מביטה בכפות רגליה העצומות מפלסות לנו דרך, ובדילוגים קטנים, מסנכרנת את התנועות שלי עם שלה,
זמן שוק עם סבתא.
בוקר שבת, וקריאות ה בואי בואי בואי במקצב עולה ויורד חליפות, מעירות את השקט.
נג׳ח מתקדם תוך פסיעות בוטחות אל הירוק הטרי והרענן, מושך אחריו עדר שלם. שיודע לסמוך, גם בלי להבין מילים.