לא פעם בדרך הביתה מהבסיס, חבורה של נחלאים היו מגיעים אל בית הוריי לתחנה ראשונה.
בית קטן ברחוב ישן. ואמא שלי איך שהייתה פותחת את הדלת ורואה גדוד מולה, הייתה אומרת, כנסו… כנסו… יש מקום לכולם.
ולא, לא היה מקום להיאחזות נחל בסלון המעפן שלנו שבקושי גם ככה החזיק מעמד, אבל ברגע שעלה מהמטבח ריח סיר הקציצות, היה הבית הולך ומתרחב.
ככה הלב של חמודי, איך שנכנסים אליו אורחים לקפה הקטן בקצה הסמטה הישנה, הוא מיד הולך ומתרחב.
וחמודי, אחרי שדאג שריח ההל ימסטל אותך קלות, מספר סיפור ועוד אחד, בשביל האוירה. וכשאני אומרת לו תודה על כל הטוב הזה, עונה לי, לא צריך, הכל מהלב.
ומוסיף בחיוך שבא מהבטן, אני אין לי פחד לעלות למעלה, אני יודע שמחכה לי שם טוב, כי השארתי פה למטה מזוודה יפה.
ואני אומרת… וואלה! חכם חמודי, שאחרי הכל זה כל הסיפור, להשאיר מזוודה יפה פה למטה.